הסבר חדש לדברי הרמב"ם בענין הריגת עובר בשביל פיקוח נפשה של יולדתו מאת אריה קלפר משנה אהלות ז:ז: "האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש." מלשון המשנה נראה שלפני יציאת רובו יש לעובר חיות, אבל אינו נקרא נפש. לפי פשטות המשנה אפשר לשקול חיות בכף מאזנים ולפסוק שחיים אלו קודמים לחיים אלו, אבל כיון שמגיעים למדריגת נפשות אי אפשר לשקול (ואולי מפני שכל נפש נחשב עולם מלא כידוע). הגמרא בסנהדרין עב: , וכן הירושלמי סנהדרין ח:ח , מנסה להוכיח ממשנתינו שאין הורגין רודף קטן להציל נרדף, שהרי אם לא כן, הרי העובר שיצא רובו רודף את אמו, ומדוע אין הורגין אותו? בשני התלמודים מתרצים שכאן אין העובר חייב מדין רודף , בבבלי מפני ש"משמיא קא רדפי לה" ובירושלמי מפני ש"אין את יודע מי הורג את מי". לפי מסקנותיהם נראה דאין ענין לדין רודף במשנתינו. הרמב"ם (הלכות רוצח א:ה) פוסק שהורגין רודף קטן, וכדברי התלמודים. אמנם בדיונו על הריגת עובר הוא מערב דין רודף. "לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. ואם משהוציא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם." ודבריו תמוהים משני בחינות. א) מדוע עזב פשטות המשנה והתלמודים והכניס טעם רודף ולא הזכיר הא ד"חייה קודמין לחייו"? ב) לכאורה דבריו סותרים אלו את אלו, שהרי משהוציא ראשו פטור מדין רודף ד"זהו טבעו של עולם", ולפני הוצאת ראשו הרי גם זה טבעו של עולם, ואם כן איך הורגים העובר שלא הוציא ראשו מדין רודף? ונראה לי לתרץ הקושיא הראשנה על פי מאמר רב יוחנן בפסחים כה: "בכל מתרפאין חוץ מג"ע, ע"ז, ושפיכות דמים". הרמב"ם סובר שההורג עובר נחשב שופך דמים. זה מוכח מתוך ההקבלה בין דבריו בהלכות מלכים לדבריו בהלכות רוצח. בהלכות מלכים ט:ד הוא מביא חמשה מקרים של שפיכות דמים שעליהם בן נח נהרג אבל לא ישראל: הריגת בן נח, הריגת עובר, הריגת טריפה, הריגה על ידי כפייה לפני ארי או הנחה ברעב, והריגת רודף שיכול להצילו על ידי אחד מאיבריו. בהלכות רוצח ב:ב-ג הרמב"ם מסביר שהכופה חבירו לפני ארי פטור מדיני אדם אבל דינו מסור לשמים מפני ששפך דם, ובהלכה ח שההורג טריפה "פטור מדיני אדם" ומובן מדבריו שחייב מדיני שמים, ובפרק א הלכה יג שההורג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו "הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אלא שאין בית דיו ממיתים אותו". בפרק ב הלכה יא "מי שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין", אלא בידי שמים. נראה ברור שכל מה שבן נח חייב מיתה עליה משום שפיכות דמים אסור לישראל מאותו הפסוק וחייב עליה מיתה בידי שמים, ובכלל זה הריגת עובר. לכן לא היה אפשר לו לפרש המשנה כפשוטה, שהרי רב יוחנן בפירוש אוסר רפואה על ידי שפיכות דמים, ואם כן ודאי אוסר לרפאות האשה על י די שפיכת דם עוברה, אם לא מטעם רודף. אמנם, אף שהצלחנו לפרש סטיית הרמב"ם מפשטות המשנה, סברתו עדיין צריך עיון גדול. לפי הגמרא בפסחים כה: דינו של רב יוחנן נלמד מסברא של אי אפשרות לשקול נפשות: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי". אם כן, בנידון דידן הרי אפשר לומר בפשיטות שדם האם סומקים טפי מדם העובר, שהרי היא נקראת נפש ולא הוא, ומדוע אסור לרפאותה על ידי הריגתו? ונראה לי לתרץ על פי יסוד שהציע ר' חיים הלוי בדבריו להל' יסודי התורה (אף שדברי ר' חיים מבוססים בעיקר על ראיה משתיקה, והחזון איש שואל בחזק על דבריו, אין דברינו כאן תלויים באמיתת דבריו שם. אולם כדאי להעיר שר' חיים גם הביא ראיה מברייתא דבן פטורא בבבא מציעא סב., ושמעתי שקשה להבין הראיה. ונראה לי שכוונת ר' חיים, אף שאפשר לחלוק עליו, היה לזה. עד שדרש ר' עקיבא היו ששניהם שותים. אם סברא ד"מי יימר" מחייב מצב של שב ועל תעשה בכל מקרה של שיקול נפשות, מדוע יחצו הקיתון? ישתה מי שהקיתון שלו בתורת שב ועל תעשה! ומדוייק כר' חיים מסוף דברי בן פטורא "ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו" שאין הדיון כאן תלוי בשיקול חיי שעה נגד חיי עולם). אפשר להסביר סברת "מאי חזית" בשני אופנים: א) בנוגע לאנשים. כלומר, הסברא מגיד לנו שאין בידינו לערוך שווי נפש אדם. לפי זה אפשר לומר שמסתבר שנפש שלימה שוה יותר מנפש עובר. ב) בנוגע למצוות. כלומר, הסברא מגיד לנו שאין הפטור של "וחי בהם" שייך לאיסורים שיש בהם שפיכות דמים. לפי זה אפשר לומר שאף שבמקרה של הריגת עובר בעבור הצלת האם לא שייך הסברא, מ"מ הוא שייך לאיסור שפיכות דמים במקרה של כפתו לפני ארי, וא"כ אין הפטור שייך אף למקרה של הריגת עובר בשביל הצלת האם. הרמב"ם, כמובן, לדעתי (וכן לדעת ר' חיים) סובר כהסבר ב'. לכן לא היה אפשר לו לפרש המשנה כפשוטו. נחזור לשאלה ב ששאלנו למעלה, הסתירה הפנימית בדברי הרמב"ם. אם אין לעובר שיצא ראשו דין רודף משום ש"זהו טבעו של עולם", איך הורגים עובר שלא יצא ראשו מדין רודף? (ועיין דברי הרב שך באבי עזרי, שמתרץ ע"פ הירושלמי, ולענ"ד נראה שהביטוי "זהו טבעו של עולם" מבוסס על דברי הבבלי "משמיא קא רדפי לה". ודברי יונקים מדברי רבינו חיים הלוי על הלכות רוצח, עיי"ש) מדברי הרמב"ם ברור ששני מצוות נפרדים, אחד עשה ואחד לא תעשה, שייכים להצלת נרדף מיד רודף. בכותרת מצוה ו כתוב שיש חיוב "להציל הנרדף בנפשו של רודף", ובמצוה ז חיוב נפרד "שלא לחוס על נפש הרודף". וכן בהלכות רוצח א:ז-ט: "ואם אינן יכולין לכוין ולהצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף הרי אלו הורגין אותו אע"פ שעדיין לא הרג שנאמר 'וקצותה את כפה לא תחוס עינך'. אחד במבושיו ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות אחד האיש או האשה ענין הכתוב שכל החושב להכות חבירו הכאה הממיתה אותו מצילין את הנרדף בכפו של רודף ואם אינן יכולין מצילין אותו אף בנפשו של רודף שנאמר 'לא תחוס עינך' אף זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף." (וכן בספר המצוות עשה רמז ולא תעשה רצג.) וברור שהעשה הוי חיוב לגבי הנרדף, כלומר להצילו ואין קפידא היאך, והלא תעשה הוי חיוב לגבי הרודף, כלומר שלא לחוס עליו. ואפשר לומר ששני מצוות אלו מקבילים לשני חיובי הריגה בכלל, שפיכות דמים ורציחה. וקצותה את כפה מתיר שפיכות דמים, ולא תחוס עינך מתיר רציחה (אולי מפני שממה שאין חסים עליו שמעינן דאינו בכלל רעהו, ואם כן אינו בכלל 'כי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה'). ואם כן ברור שפטור "טבעו של עולם" מפקיע חיובי רודף, אבל מסתבר שאינו מפקיע שם נרדף. וא"כ לפני יציאת ראש העובר אין חיוב רציחה ממילא, כשהוכחנו למעלה, ואין צורך לחיוב דלא תחוס להתירו. איסור שפיכות דמים כן קיים לגביו, אבל האם נחשב נרדף ולכן מצות וקצותה את כפיו מתיר הריגת העובר. אבל אחר יציאת ראשו יש חיוב רציחה, ואין העשה גרידא אלים להתירו. (ואולי יש להוסיף על דרך למדות ש"לא תחוס" מתיר ו"וקצותה" דוחה, וצ"ע) וראיה לדברינו מדין רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו. לפי הרמב"ם ההורגו חייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו, ופסק זה תמוה שהרי אם אין הרודף חייב מיתה למה אין ההורגו נהרג, ואם הרודף חייב מיתה מדוע חייב ההורגו מיתה? אמנם הוכחנו למעלה שזה מפני שההורגו נחשב שופך דמים אבל לא רוצח, אבל הסבר זה טעון הסבר לעצמו. ולפי דברינו הכל עולה יפה, שהרי בודאי קיים חיוב לא לחוס על רודף זו, ואם כן אין ההורגו עובר על איסור רציחה. אבל מפני שיכול להציל הנרדף בלא הריגת הרודף, אין מצות וקצותה מתיר איסור שפיכות דמים, שהרי אין ההריגה צורך ההצלה. (ועיין על זה חידושי הגרי"ז להלכות רוצח א:יג) (ולכאורה קשה לדברינו הא דפסק הרמב"ם דרודף קטן נהרג, שהרי איך נאמר שקטן חייב מדין רודף? אמנם לאחר עיון נראה דניחא דוקא לדברינו. כבר ברור מהגמרא דקטן צריך פטור מלבד קטנותו בענין רודף, שהרי עובר שיצא ראשו פטור רק משום "דמשמיא קא רדפי לה". ונראה לומר שאין רודף נהרג מפני חיוב רודף, אלא מפני שעלינו חיוב שלא לחוס עליו , ואפשר שחיובנו שייך אף לקטן. ואולי ברור ששייך מגמרא סנהדרין נה: שמסביר שקטנה פטורה מעריות, מה שאין כן בבהמה אף שבהמה נהרג רק משום שהיה תקלה ולא משום שנחשב בר חיובא, מפני ש"רחמנא הוא דחס", וכאן בפירוש אסור לחוס, ודו"ק)